כיף שנקלט - אמיר דדון

 
 

יש מוזיקה 'גדולה' ויש מוזיקה שנתפרת בדיוק למידה אליה הגוף באמת זקוק. רק שלפעמים, מרוב שהיא יושבת 'בול', אפשר להתבלבל בינה לבין העור ולהרגיש עירומים.

מאת: קרן ששון ישראלי

 

קודם כל, עלי להתחיל בווידוי. איני מכירה היטב את אמיר דדון, ומלבד מספר מצומצם של שירים ידועים, הייתה ההופעה הזו עבורי כמעין דף חלק. מעין 'דייט' ראשון - פנים אל מול פנים.

 

גם במועדון ה - GRAY  לא יצא לי לבקר עד לערב זה, ואני חייבת להודות שהיה לי קצת קשה בהתחלה, לדמיין הופעת רוק המתרחשת בתוך מבנה אשר בוחר להתמקם דווקא ביהוד. קשה, ובכל זאת, מרענן. ולא רק בגלל הגשם ששטף מעט פיח מקומי מן הכבישים, אלא גם מאחר ואי אפשר להתעלם מן היתרון הבולט שבחיפוש חניה האורך כשלוש דקות, במקום שלושים.

 

וכך, מצוידת בחברה ממש טובה ובמכשיר נייד, יצאתי לצוד רגעים של השראה, וכן, ביהוד.

לקראת הכניסה למקום, ניעור בי חשש מסוים. כבר ממרחק, מתחילתו של רחוב חשוך בלב לבו של אזור תעשייה שומם, הלמו באוזניי צלילים רמים בעלי נגיעות מזרחיות עזות. אני מודה שקצת נלחצתי. אין לי, חלילה, מאום נגד מוזיקה מזרחית, פשוט ספציפית אצלי, כשהצלילים אינם מתובלים בלפחות קמצוץ של 'דיסטורשן', הם פשוט לא פורטים לי על הלב. למרבה ההקלה, גיליתי במהרה שהמוזיקה בוקעת ממועדון אחר, הניצב בסמוך לזה אליו שמנו פעמינו, כבמן ניגוד בולט של סגנונות המסוגלים להתקיים זה לצד זה בשלווה. (לפחות בשעות המוקדמות של הלילה).

 

את מועדון ה – GRAY  חיבבתי כבר מן הרגע הראשון. מדובר בחלל כלל לא אפור, אלא ייחודי ומוחשך בדיוק במידה הנכונה - זו המאפשרת לסקרנות באשר לעתיד לבוא, למתוח קווים של אור במרחב שבין הקהל לבמה. הצוות חביב למדי, האלכוהול יקר להחריד, אבל לא יותר ממה שלצער כולנו, הפך למקובל במרבית המקומות מסוג זה. הקהל כבר החל להתאסף במקום, מתקבץ בהדרגה סביב שולחנות עץ רבועים.

אז זהו... שולחנות. רק שם הסתבר לי כי מדובר במופע בישיבה.

 

מופעים בישיבה, הם מן נישה אותה מעולם לא באמת הצלחתי להבין עד הסוף. יש דבר מה באנרגיה הנוצרת בתוך מופע שכזה - שלרוב מתקשה לעמוד באוויר בכוחות עצמו. יש לי תחושה שגם הקהל יודע זאת, בתוך תוכו, ובכל זאת, זה נוח. יותר קליל. פחות מחייב אולי.

קיימת מן הסכמה שבשתיקה, שבמופע בישיבה צריך... לשבת. אני די בטוחה שאצל לא מעט אנשים קיים הדחף לשבור את המוסכמות הזו בשלב זה או אחר של הלילה ודווקא לעמוד, רק שלא תמיד יימצא הראשון שיעז. כך שלרוב, נותר הפער בין הרצון לבין העשייה - בלתי מגושר.

 

אמיר דדון עלה לבמה – (אולי בעצם אפשר לומר שהגיטרה שלו עלתה לפניו? אני לא לגמרי בטוחה, כי באותו רגע מחשמל, עצמתי עיניים). הוא פתח בסולו עוצמתי. כזה שמיד לוקח את המאזין לו אל מקום נחשק. ואישי. ומשותף - רק לו, לאמן המקלף את כל המסכות ממש אל מול פניו, ולכל יתרת העולם הפנימי, המתנהל באורח קבע, עמוק בתוך ראשו.

זה נמשך באותו האופן, בעוד שיר מלטף שיר ופזמון אוחז בידו של פזמון נוסף. כבר די מזמן, בימי ראשית יחסיי עם הצלילים, הגעתי למסקנה שבכדי להעריך שיר באמת, יש לשמוע אותו למשך שלוש האזנות לפחות. דווקא הלילה, הייתה זו 'הפעם הראשונה' שלי ושל מרבית השירים, אבל איכשהו, נפגשתי עם מספר פזמונים שנחרטו בי עמוק. כה עמוק עד שגם לאחר שנת לילה מלאה, נותר טעמם על שפתיי. כזה היה עבורי הביצוע המצמרר ל"יש אינסוף", על שמו נקרא גם האלבום השני אותו הקליט דדון ב - 2013. הייתי רוצה שמישהו ישיר שיר כזה במיוחד עבורי. ואולי בעצם זה בדיוק מה שקרה?

 

בדרך כלל, בהופעות, אני אוהבת להתמקם כמה שיותר צמוד אל הבמה - לחוות קרבה רגשית של ממש עם היוצרים. הפעם התיישבתי על הבר. חשתי צורך לקבל פרספקטיבה מעט יותר רחבה והדבר נתן לי הזדמנות להפוך מודעת גם למתרחש בתוך הקהל עצמו. רק שבמקרה זה, איני בטוחה כי הדבר שירת אותי לטובה. אמנם באנרגיה שאפפה את הנוכחים כאפקט נוסף של תאורה, ניתן היה לזהות לא מעט שיאים של התרוממות רוח. במיוחד בביצוע המסעיר ל "שאריות של החיים", אותו הקליט דדון ב – 2008 יחד עם "הפרויקט של עידן רייכל", במסגרת האלבום - "בין קירות ביתי", או בעיבוד המחודש ל"נגד הרוח" של שלום חנוך. עיבוד שהוקלט ב – 2011 כשיר פתיחה עבור הדרמה – "סימני שאלה". ובכל זאת, משהו מצדו של הקהל היה נעדר. נעדר עד כדי כך שבשלב מסוים של הלילה, ממש התחשק לי לתת לאולם איזה מן דחיפה קטנה, ככה מהצד, רק כדי לעורר במקצת את הנוכחים מתרדמתם.

במובן מסוים, נדמה היה לי שגם לאמיר עצמו התחשק לעשות זאת. למעשה, הוא די עשה זאת, בהדרן, באמצעות אמירה אחת פשוטה שהורכבה, בין השאר, משתי מילים שאמרו בעצם את הכול: "הבנתי אתכם".
אמירה אותה שחרר שניות לפני שהקדיש לנו "אור גדול". אור שאכן גרם לבודדים מביננו לשבור את ההסכמה שבשתיקה ולהיעמד על רגלינו בקצוות האולם. זאת מבלי שיהיה בכוחנו לסחוף בעקבותינו גם את האחרים (שבשלב זה של הלילה, נראו כביכול הם ממש מנסים להזדהות עם צורתו של הכיסא).

 

אז אם לסכם את ה'דייט' הראשון ומיוחד הזה: לא יצאתי מן האולם באקסטאזה גדולה, זה נכון, אבל בהחלט זכיתי להכיר יוצר מוכשר עם קול כנה, מרגש, מדויק ונוגע - בכל גובה ובכל עוצמה עמה בחר להשתעשע בנו, מאזיניו. הייתי צריכה לישון עם המופע הזה לילה שלם על מנת לגלות כי כמה מן השירים עדיין מסרבים להיפרד ממחשבותיי. שירים שכמו נתפרו בדיוק במידות הנכונות להן הייתי זקוקה כעת. שירים שהותירו אותי עם טעם של עוד, ועם רצון כנה למסד את הקשר אף יותר, בהזדמנות הבאה שתתדפק על דלתות לבי.      

 

קוראים שקראו את הכתבה התעניינו גם בכתבות הבאות

 

חמי רודנר, ירמי קפלן…

מאת: רותי קריק [email protected] פורסם במקור במידע 8 קרית שמונה.      חמי רודנר, ירמי קפלן ודנה…...קרא עוד

חביב אמיתי

עידן חביב בהופעה / "לאבד עניין בזמן" מאת: גל ינובסקי...קרא עוד

פריחת הרותם

כמה שניות לאחר שעלה לבמה כבר יכולתי להודות... הבחור חתיך בעל חיוך שובה, אנרגיה כובשת.. ומעל לכל... קול…...קרא עוד

"התפוחים" - לעוף על…

מאת: עומר טסל   הייתם צריכים לראות אותי בשבת. בקבוק בירה ביד, חמישה חבר'ה מסביבי וחיוך…...קרא עוד

 

תגובות