ג'יין גודול, שהלכה לעולמה בשיבה טובה, היא סיפור ייחודי במדע. נערה אנגלייה חסרת השכלה אקדמית מצאה עצמה לפני חמישים שנה בשמורת טבע בטנזניה למחקר בן כמה חודשים על השימפנזים. המחקר הזה נעשה משימת חייה. היא נעשתה דמות בינלאומית וסמל למאבק למען כדור הארץ, ונגד העריצות והמלחמות.

זה התחיל בתגליות מפתיעות שעשתה בג'ונגל על אורח-החיים והאינטליגנציה של בני-דודינו. הם ממש לא צמחונים ונוהגים לצוד בקבוצה, והם יודעים ליצור כלים ולשפר אותם. עוד ועוד הקבלות בינינו לבינם התגלו במרוצת השנים. הקהילה המדעית קיבלה את ממצאיה בהתרגשות, אבל גם העירה על כמה מחדלים במחקר שמדען בעל הכשרה מקצועית לא היה עושה לעולם. להקת שימפנזים בג'ונגל שמקבלת אספקת בננות קבועה, למשל, אינה יכולה להיחשב כלהקה טבעית.

ורק אחרי עשרים שנה גילתה האישה המקסימה והנועזת לחרדתה שהבן-דוד הזה דומה לנו בעוד דבר. הוא מסוגל לרצוח את בני מינו ולפעמים לאכול אותם. היא תיעדה במשך כמה שנים הכחדת להקה שלמה של שימפנזים שנפרדה מלהקת-האם שלהם. הרוצחים חלקו מטען גנטי משותף עם הנרצחים.  

מה זה אומר עלינו, החולקים קרוב ל-99% גנים עם בן-הדוד הצרחני הזה? הרבה, ואנחנו עדיין מעכלים. שתי נשים נוספות, דיאן פוסי ז"ל ובירוטה גלדיקאס, עשו מחקרים מקבילים בשני קרובינו האחרים, הגורילה והאורנגאוטן, יחד עם צוותים נוספים ברחבי העולם, והתמונה העולה בהדרגה היא מורכבת, מרתקת, ועדיין לא ברורה עד הסוף. מה חזק יותר: הגנים או הסביבה? מה עושים עם הרוצח הקדמון שבתוכנו?
על כל אלה בהרצאה ...