"על הקווים", רונן שהרבני - שיח גלריה בנוכחות האמן והאוצרת במוזיאון נחום גוטמן לאמנות

שם התערוכה, "על הקווים" - Snap To Grid, מקורו בפקודה במחשב המורה לעשות סדר באייקונים הדיגיטליים ומאפשרת לאמן ליצור סימולציות כאוטיות. לחיצה על הכפתור יוצרת סדר מבני חדש שהוא בסיס יצירתו. כפתור הקסם הדיגיטלי הוא חלום של כל אדם השואף לסדר, לפתרון פשוט, להתערבות חיצונית שתסדר את הכאוס. הקונפליקט של העבודה מתבטא בביטוי Snap To Grid שלכאורה עוזר לנו לסדר את המרחב שלנו אבל באותה נשימה דורס את אותם מרחבים לא מוגדרים ומסומנים. העבודות משתפות פעולה עם הגריד הנסתר אך לפרקים מנסות לערער את ההגדרות, ליצור כאוס ומתוכו לברוא את הגריד החדש או לבחון את הגריד הישן.

רונן שהרבני, אמן רב תחומי, מצייר, מפסל ויוצר מיצבי וידאו. הוא החל לעבוד בציור ובפיסול של אנשים מאוחדים בטקסים דרמטיים. החוויה האקספרסיבית של קהל משולהב הזכירה בעוצמתה את ציוריו של אדוארד מאנה ואילו הפסלים המחוספסים והלא מלוטשים הפכו למקהלה כמעט דתית שהזכירה את יצירתו של אדגר דגה. האמן אישר שאלה היו מקורות ההשראה ליצירותיו, ביחד עם הסצנות המסתוריות המאפיינות את יצירותיו של האמן הספרדי פרנסיסקו דה גויה. בציוריו של שהרבני המון אדם חסר פנים מתלכד לכדי ציבור גדול אחד של אנשים זועמים, המתפעלים או נרגשים ממראה אפלולי. בעת שבה הושפע מהאמנות הקלאסית, נחשף שהרבני גם אל העולם הדיגיטלי ושקע בסודות הטכנולוגיה. המעבר בין שני התחומים, מעין שתי וערב אופקי ואנכי, עוסק באותם הנושאים אלא שהטכניקה משתנה. הכלים של המדיום הפלסטי מאפשרים לאמן ליצור סביבה פיסולית חומרית בתוך עולם וירטואלי. בין אם מדובר בציור של קהלים באקסטזה או בווידאו שבו אנשים רוקדים, שרים, מתחבקים או נאחזים זה בזה על שרידי אתרים, החוויה זהה – זוהי חוויה רב-חושית של סאונד, מוזיקה, ריקוד וארכיטקטורה החוברים יחד לכדי מציאות אסתטית מדומיינת.

התערוכה מתבססת על האמונה שכל דבר שהאמן עושה בחייו הוא חלק מתבנית מובנית - גריד - המלווה במעין פס קול יום יומי שמכוון כל אדם ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה. התנועה הזאת היא ריקוד החיים. לעתים הגריד מוליך אותנו ולעתים אנחנו מובילים אותו, תלוי בשיח הפנימי המתרחש בכל אחד מאיתנו. הפילוסוף הצרפתי ז׳אן בודריאר חזה את הפיכת מחזה הראווה של הטרור לצורת האלימות החדשה של העת הזאת ואת התפרקות המרחב הציבורי. אותו ייאוש שאבו חרב רמז עליו לדויד גרוסמן בספרו ׳הזמן הצהוב׳ הופך בידי שהרבני לתקווה שדרכה הוא משנה את המציאות ליצירה וירטואלית ואסתטית וכמעט אופטימית.